ביציע של גן נחום

את אור הכרתי ביציע של היכל גן נחום בראשון לציון, במשחק כדוריד. כמובן...

כל מי שגדל בראשון לציון והסביבה מכיר את גן נחום, כל המשחקים החשובים בהיסטוריה היו שם. בהיסטוריה של הכדוריד הראשלצי לפני 20 שנה הכוונה...

כשהכרתי את הכדוריד לראשונה, המשחקים ממש סיקרנו אותי כי הם היו חלק נכבד מהחיים שלנו, כל ניצחון או הפסד היווה אוסף רגשות למספר ימים. אז הגעתי לכולם.

יום שישי בשעה 4 אחרי צהריים, שעה נוחה מאוד אז למה שלא אגיע או באמצע שבוע ב7 בערב, שוב נוח.

תמיד הגעתי לבד, או מקסימום עם אחותי. היינו צועדות בכל מזג אוויר או מצב רוח לכיוון גן נחום עם עוד כמה אוהדים חסרי רכב.

הייתי צופה במשחק בלי יותר מידי להבין, לימים הבנתי שתוקף=מיון, פסיבי=הפסד, 2 דקות=100% סיכוי לא להגיע למיון (בפרק הזמן המצויין).

אחרי כמה שנים המשחקים סיקרנו אותי פחות ופחות, אז התחלתי להגיע... פחות..

במחצית הראשונה של אחד המשחקים החלטתי שאני לא מגיעה יותר בקרוב כי מה אני צריכה את העומס הנפשי הזה, דיי...! אבל אז במחצית, רגע לפני שהגיע המוכר של הקסטה, פגשתי את אור, חברה של השחקן החדש שעלה מהנוער, תום מטלון.

איכשהו עברנו לשבת ביחד וקבענו שניפגש במשחק הבא, אותו משחק שידעתי בליבי שלא אגיע אליו, אין סיכוי!! אבל באותו יום שישי אור התקשרה אליי..

״מה זאת אומרת לא מגיעה?״

מלמול (שלי)

״יופי, ניפגש שם״

ומאז שום הברזה לא היתה מתקבלת, לא עבודה, לא תקופת מבחנים, לא שנצ ולא אימון. הייתי צריכה לדווח במיוחד על מאורע חשוב ולקבל פטור אחרת אני מגיעה בשעה הנוחה כאמור, ביום שישי.

וכשהיו צועקים ביציע ״תומס תומס תומס מ-טלון״ או ״תכניס כבר את ג׳ו״ אז גם אנחנו היינו מצטרפות. בצעקות.. אבל אור... אור, הבינה את המשחק, היא היתה שחקנית כדוריד (!!!) אז היא הסבירה לי כמה פרטים חשובים ואז בהיתי פחות והבנתי יותר, פה התחילה חברות האמת ביננו.

שני הכוכבים בריאיון יחד, שנת 2006, מכבי ראשון לקחה אליפות:

השנים עברו, סיימנו תארים, החלפנו בתים, ילדנו ילדים אבל החברות, היא נשארה.

מבילויים במסעדות עברנו לאירוח ביתי שכולל בעיקר רביצה בחוץ, בירה והרבה מאוד אוכל...

וכשעלה הצורך בתיעוד כולנו נרתמנו למשימה...

אור בהיריון שני:

וגם הפעם, בהיריון שלישי:

ניפגש ברביצה הבאה ; )